פסק-דין בתיק עש"א 12050-06-12

בפניי ערעור עפ"י סעיף 10(א) לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א - 1981.

כותרת הערעור הנה "ביטול הגבלה", אך אין מחלוקת כי הדיון אמור להתייחס לעתירה לגריעת שיקים מרשימת השיקים שסורבו.

על פי הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים, הוגשו סיכומים בכתב על סמך החומר והמסמכים שצורפו לתיק ביהמ"ש.

ביום 21.5.12, הטיל המשיב הגבלה על חשבון המערער המתנהל אצלו בהתאם להוראות חוק שיקים ללא כיסוי, לאחר שסורבו 11 שיקים בהעדר כיסוי מספיק. בעקבות כך עתר המערער לעכב את ההגבלה וכן הגיש ערעור על פי החוק, כאשר בפיו טענה מרכזית אחת: קיים הסכם בעל פה בינו לבין פקיד של המשיב אשר מחייב את הבנק לפרוע שיקים, תוך חריגה ממסגרת האשראי.

ב"כ המערער הדגיש בטיעוניו כי מסגרת האשראי הייתה 20,000 ש"ח ואילו מסגרת ניכיון שיקים עמדה על 50,000 ש"ח, אך עפ"י הסכם בעל פה בינו לבין פקיד של המשיב (שם בילאל) הוסכם כי יכובדו שיקים גם אם תהיה חריגה גדולה במסגרת האשראי. המערער מציין כי הבנק נהג, הלכה למעשה, על פי הסכם בעל פה זה עד יום 16.6.11 עת התחיל להחזיר שיקים בניגוד להסכם. ב"כ המערער מודע להלכה הפסוקה לפיה גם אם הבנק משיקוליו העסקיים ו/או הכלכליים כיבד שיקים שונים תוך חריגה מאשראי, אין בכך כדי להטיל על הבנק חובה לכבד השיקים גם בעתיד, אך הוא טוען כי הלכה זו סויגה בכך שהתנהגות רצופה וממושכת של הבנק מחייבת אותו.

ב"כ הבנק מבקש לדחות את הערעור שכן אין לו כל בסיס משפטי. ב"כ הבנק טוען כי העילה לה טוען המערער הנה כאמור בסעיף 10 (א)(3) בדבר קיום הסכם, וטענה זו לא הוכחה. הטענה של קיום הסכם בעל פה עם פקיד בנק מוכחשת, ובכל מקרה אין חובה על הבנק לכבד שיקים של המבקש תוך חריגה ממסגרת האשראי, גם אם נהג במקרים מסוימים לעשות כן בעבר.

הכרעה

לאחר ששקלתי את מלוא טענות הצדדים נחה דעתי לדחות את הערעור. סעיף 10(א)(3) לחוק שיקים קובע כי ביהמ"ש יגרע השיקים מרשימת השיקים  שסורבו אם ללקוח היה יסוד סביר להניח שהייתה חובה על הבנק לפרוע את השיק, אם בשל כך שהייתה יתרה מספקת בחשבון, או שהבנק היה חייב לפרוע את השיק מכוח הסכם אתו. במקרה שבפנינו טוען המבקש לקיום הסכם בעל פה.  משמעותו של הסעיף הנ"ל של חוק שיקים ללא כיסוי מחייב בחינה משולבת: הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית. דהיינו, ביהמ"ש אינו בודק קיומו של יסוד סביר להניח רק מנקודת מבטו הסובייקטיבית של הלקוח, אלא גם בודק את ההיבט האובייקטיבי: האם השתכלל הסכם מחייב במכלול הנסיבות של העניין.

מכל הנתונים שהביא המבקש בבקשתו וכן בסיכומיו ניתן ללמוד על כיבוד שיקים מסוימים ע"י הבנק תוך חריגה מאשראי, אך לא ניתן להצביע על השתכללות חוזה מחייב מבחינה אובייקטיבית. אינני דוחה את טענת המבקש כי מבחינה סובייקטיבית הוא סמך על קיום הסכם כזה, אך ההיבט האובייקטיבי אינו מתקיים.

כמעט ידוע לכל כי אחת הטענות החוזרות ונשנות בהגשת ערעורים עפ"י חוק שיקים ללא כיסוי בעבר הייתה (ובחלק לא מבוטל של המקרים נותרה) הטענה בדבר קיום הסכם בעל פה אשר לכאורה מקים יסוד סביר אצל הלקוח מול הבנק ולפיו הבנק יכבד את השיקים תוך חריגה מאשראי. ב-1.7.07 נכנסו הוראות בנק ישראל לתוקף בדבר "ניהול מסגרת אשראי בחשבונות עו"ש", אשר באו לתת מענה לאותה תופעה. הוראות אלה מחייבות את הבנק וגם את הלקוחות כאחד ובהתאם להן מנועים הבנקים והלקוחות להתיר חריגה מעבר למסגרת האשראי המאושרת, למעט מקרים חריגים שבהם הבנק רשאי להעניק לפי שיקוליו הכלכליים מסגרת זמנית וחד צדדית מבלי ליצור חובה משפטית מחייבת.

סוף דבר, אני מורה על דחיית הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיב הוצאות בסך 1,000 ש"ח. הפיקדון בתיק יועבר אל ב"כ המשיב על חשבון ההוצאות שנפסקו.

ניתן היום,  כ"ז שבט תשע"ג, 07 פברואר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: